וייטנאם – מנהרות קוצ'י

מנהרות קוצ'י –אומנות ההישרדות מתחת לאדמה

לבשל ללא עשן

ללכת ללא עקבות

לדבר ללא קול

ב- 1965 פלשו האמריקנים לדרום וויאטנם , בשיאם הם כחצי מיליון אמריקנים

במלחמה בצד הוויאטנמי, נלחמו מכל הגלאים מבוגרים לצד הצעירים, וילדים בני 14 .

תחילת בניית המנהרות החלה עם הכיבוש הצרפתי.

האדמה בקוצ'י הייתה פורייה לפני נחרבה על ידי ההפצצות והחומרים הכימיים שפיזרו האמריקניים.

האיכרים גידלו בה פירות מצוינים ועיבדו את האדמה .

למזלם של אנשי קוצי האדמה הייתה אידיאלית לחפירה מנהרות .

בתחילה הכפריים היו בשוק מול העוצמה האמריקאית. להילחם מול הצבא של דרום וויאטנם היה דבר אחד, אבל מול העוצמה האמריקאית היה סיפור אחר .

לא היה להם מספיק דמיון להכיר את הנשק המתוחכם של האמריקאים , המטוס, הארטילריה .

בהתחלה היה נדמה להם שהיריות שלהם זה כמו לזרוק אבני על הטנקים האמריקאים .הם כל כך פחדו שכשראו את המסוק הם לא העזו לירות בו .אבל כאשר בא-נפו הם הפילו את ההליקופטר הראשון הסכר נפרץ , ועוד רבים הופלו .

במהלך המאבק נגד הצרפתי במשך 21 שנה, ובמהלך הפלישה של האמריקנים, הם המשיכו לחפור הם קשרו את כל המנהרות לכפרים.

במהלך המלחמה עם הצרפתים אורך המנהרות היה רק 30 "מ.

במלחמה נגד האמריקאים אורך המנהרות הגיע ל- 250 ק"מ ב1964.

לאחר שהאמריקניים הגיעו הם השתמשו בכל האמצעים לשתק את המנהרות. גז .רעל. נפלאם פצצות "שטיח".

האמריקאים הפציצו כל כפר כל בית או צריף. בתי ספר כנסיות ומקדשים אלפי ק"מ של יערות שוטחו על ידי ההפצצות.

האיכרים ירדו מתחת לאדמה מאימת ההפצצות .

כאשר האמריקנים פתחו במבצע" אתר והשמד", כל תושבי הכפר נעלמו מתחת לאדמה .

המנהרות רחשו חיים כ 10,000 משפחות .משפחות שאיבדו גם 5 ילדים, ועוד 16000 אנשי גרילה .

ככל שיותר הושמדו בתי הכפריים יותר ויותר כפריים נאלצו למצוא מסתור במנהרות .

את המנהרות בנו משפחות משפחות , ככל שיותר משפחות מצאו מפלט במנהרות היה צורך להאריך את המנהרות שהתארכו והתארכו .

כל משפחה הייתה חייבת לחפור כ-2 מטר בכל יום מהכפר שלה למנהרה הראשית, עד אשר המנהרה התחברה למנהרה הראשית. בשל החשש שמא תתגלה רשת המנהרות אף כפר לא ידע לאן מובילות ההסתעפויות מהמנהרה הראשית..

המנהרות נבנו במספר מפלסים .בכל מנהרה היה מלכודת בכניסה .

מתוך כל כפר וכפר היה אפשר להגיע למנהרה הקוצ'י. ביום, המנהרה הייתה "שייכת " לאמריקאים בלילה היא הייתה "שייכת " לאנשי הגרילה ולכפריים .

כיוון שהיו בתוך המנהרות , האמריקאים לא ידעו איפה הם, עד שאנשי הגרילה פתחו באש על האמריקאים. הירי בוצע מקצה המנהרה שפתחה היה באוויר הפתוח, עד שהאמריקאים מצאו איפה מקור היירי הם כבר נעלמו בתוך המנהרה. כשהאמריקאים מחפשים אותם מעל פני השטח .

חיילים אמריקאים שנהרגו בקרבת פתחי המנהרות .כאשר חבריהם נסוגו בהשאירם את כלי הנשק .מה שאפשר לוויטנאמים לגרור בלילה את הנשק הנטוש לתוך המנהרות. חבריהם של האמריקאים שהגיעו בוקר לשדה הקרב לא הבינו לאן נעלמו הרובים .

כששמעו את האמריקנים מפטרלים בשבילים מעל המנהרות ,הם יצאו והניחו פצצות בצמרת עץ הקשיו. והפעילו את הפצצה כאשר הכוח היה מתחתיה, מה שגרם להרג של עשרות חיילים .פצצה אחת הרגה 25 חיילים במידי. ובלילה גרירת הנשקים חזרה על עצמה .

השיטה הייתה לירות ממחבוא מכמה מקומות ואז האמריקנים היו יורים אחד על השני כיוון שלא ידעו מה מקור הירי .

פתח היציאה היה ללא ידית על ידי נקישה נפתחה הדלת מבפנים .אמריקאי שבא אחרי הוויאטנמי וגילה את הפתח הרים את הדלת אבל הדלת הייתה ממולכדת והחייל היה נהרג מהרימון .

מלכודות –בוביטרייפ BOOBY TRAP

הנחת המלכודות שימשו לזרוע פחד בקרב החיילים . במיוחד מלכודת הפונג'י – תעלה שבקרקעיתה כ-2 מטר -היו תקועים ענפי במבוק מחודדים , על התעלה היה לוח עץ שהסתובב לשני הכיוונים בכל כיוון שדרכו עליו החייל היה נופל על שיפודי הבמבוק – המטרה לא הייתה שייהרג אלא שייפצע ואז פציעתו ניטרלה עוד שני חיילים שהיו צריכים למשוך אותו מהתעלה ולשאת אותו למנחת החילוץ .

הם ידעו להכין מיגוון ל מלכודות אכזריות שהטילו מורא על החיילים שהיו מוטמנים בשבילים או שהיו מוסווים בין ענפי העצים. מוקשי נעל שכוונו להתפוצץ בגובה המותניים .

אבל להניח את המלכודת, ומוקשים הייתה בעיה, הם היו צריכים להבטיח, שהכפריים הפעילים וסתם אזרחים לא ידרכו עליהם.

למנוע זאת, הם נהגו לסמן את מיקום הפונגי, על ידי זה שתקעו חתיכת עץ שבור ותלו אותו על העץ בצד השביל ששם הייתה המלכודת. בשבילים היו סימנים סודיים על מיקומם של המלכודות , ולא כולם ידעו אותם, היו סימנם של דרך לא בטוחה ,או בטוחה

גם לשים את המלכדת היה מסוכן. כיוון השביל היה צר וכל סטייה מהשביל, יכלה להפעיל מוקש

ניידות – היה קשה לעבור מעמדה לעמדה ומכפר לכפר. הם היו צריכים לנוע עם אנשי הגרילה כי רק אנשי הגרילה ידעו את מיקום המלכודות והמוקשים.

מי שחיסל אמריקני, קיבל תואר "גיבור של מחסל אמריקני" מי שחיסל טנק קיבל תואר "גיבור מחסל טנקים" .אם השתמש בפצצה היה צריך להרוג 3 אמריקאים כדי לקבל את התואר.

אם מישהו הרג 7 אמריקאים והשני הרג רק 3 אמריקאים זה שהרג הרבה יכול היה "להעביר" את הקרדיט הנוסף שיש לו ללוחם השני כדי שגם השני יוכל לקבל תואר של גיבור הורג אמריקאי .

בניית המנהרה

הם בנו לוחות כפולים –בדלתות היציאה מהמנהרה וכך יכלו לברוח מהלהביורים, וגז הרעיל שהחדירו האמריקאים לפתחי המנהרות.

דלת המלכודת הייתה בנויה לאחר דלת הכניסה, כך שאם האמריקאי היה מצליח להיכנס בפתח דרך הדלת הראשונה הוא לא היה מצליח לעבור את הדלת השנייה ונהרג.

המנהרות מעולם לא נחפרו בקוו ישיר אלא בצורה מעוקלת כדי שמי שיחדור למנהרה לא יוכל לירות תוך כדי מרדף בתוך המנהרה אחרי אנשי הגרילה.

בזמן המלחמה המנהרות היו צרות בעלי תיקרה נמוכה בגובה של חצי מטר כדי לעשות בלתי אפשרי לאמריקאי החסון להיכנס לתוך המנהרה

מה עושים עם האדמה שנחפרה –

את החול שהוצא בזמן החפירה, הם העבירו בשקים מיד ליד, ובחוץ היו מפזרים אותו בגדת הנהר או זורקים אותו לתוך מכתשי הפצצות, עד שהתמלאו .ואז פזרו אותו בסביבה וכיסו אותו בעלים.

במנהרות היה קשה לנשום וגם היה קשה לנוע .

האמריקאים הקימו יחידה- "עכברי המנהרות" שתפקידה היה לנהל מרדף אחרי הוויטקונג בתוך המנהרות, אבל לחייל האמריקאי היה נשק ארוך קנה- M16 והוא נכנס עם הנשק כשהנשק מכוון קדימה וכאשר החייל רצה להסתובב. החייל לא מסוגל לסובב את הנשק ונאלף לזחול אחורנית.

גם במרדף אחרי הוויטקונג הוא היה מחכה להם בעיקול ויורה על החייל ומאלץ אותו לסגת אחורה .

במנהרות נחפרו חדרי מנוחה, חדרי כינוסים, בית חולים, או עזרה ראשונה. חדרי אוכל, חדר פצועים החדר הכי גדול היה בגובה 2 מטר רגל ו 5 מטר רגל רוחב כדי לאפשר לאנשים לשכב.

לפני שהאמריקאים השמידו את כל העצים בקוצ'י אנשי הגרילה בנו את תקרת המנהרות מעצים , כשלא היו עצים הם השתמשו בעמודי ברזל שלקחו מגדרות של הבסיסים האמריקאים

בעיית האוורור

אחד הדברים החשובים בבניית המנהרות היה אוורור למנהרות ,על מנת לאפשר כניסת אוויר למנהרות, הם עשו חורים בתוך המנהרה. שפתחיהם הוסתרו בתוך עצי במבוק או בקרבת שורשי עצים , או בקרבת נהרות או בתוך עשב גבוה או בתלי נמלים.

כאשר לא היה אוויר הם שכבו והצמידו את אפם באדמה כדי שיוכלו לנשום, ואם הם זזו הם לא יכלו לנשום כי לא היה מספיק חמצן, היו כאלה שהתעלפו מחוסר חמצן

אוכל ובישול

-במנהרות שהו מאות אנשים והיו צריכים להאכיל אותם -.

האורז בושל למעלה, עם מנת האורז קיבלו קצת ירק ופלפל. המנות היו זעומות וקצובות ליום אחד כאשר גברו הפצצות הם נאלצו להישאר בנהרות גם 15 ימים רצופים ללא אוכל. ואז אכלו עשב ושורשים שחיפשו בחוץ, בהפוגות בין הפצצות. כשהיה יותר שקט היו יוצאים לצוד שרימפס או צפרדעים. אורז מבושל היה נדיר.

כשאמריקאים היו בסביבה הם אכלו אורז מאודה ,

הבישול היה בעייתי כי אם האמריקאים היו מבחינים בעשן הם היו מפציצים את המקום לכן היו צריכים להסתיר את יציאת העשן לשם כך נחפרו חורים רבים מתחת לעצים שבערו כדי שהעשן יוכל

לצאת בתפזורת רבה ומעט מכל פתח .כך שיהיה קשה להבחין בו מהמסוקים

את האורז בישלו בלילה. ועשו מזה עוגות ולא אכלו אותן רק כשהיו מאד רעבים

מים לשתייה

מים כמעט לא היה , אמנם הם חפרו בורות בתוך המנהרות אבל לא בכל מנהרה הייתה באר מים . כשלא היה מים הם מצצו לימונים , כשלא היה לימונים הם גם שתו את השתן.

למרות כל זאת , הם לא חלו .

כדי להרחיק את כלבי הגישוש של האמריקאים הם פיזרו פלפל בפתחי המנהרות . אבל אז נשמו את הפלפל , מה שגרם להם להיתעטש, ההתעטשות הייתה סכנת חיים עבורם, ואז הם לקחו בגדים חולצות של חיילים אמריקאים שהרגו והטמינו אותם בפתחי המנהרות ופתחי האוורור , כך שהכלב הריח אמריקאי ולא ויאטנאמי .

הכפריים שהסתתרו בתוך המנהרות פעלו לפי פקודות של הגרילה אם אמרו להם לשתוק אז שתקו. אם לישון אז הלכו לישון . לזחול אז זחלו ,או לצאת מהמנהרה .

כל יציאה הייתה מעמידה את השאר בסכנת חיים ,כי אם היו מתגלים האמריקאים היו מחדירים עשן למנהרות או זורקים רימונים לפתחים .

כששמעו את החיילים מפטרלים למעלה הם שמרו על דממה אסור היה להם להוציא הגה, כאש הופצצו הנהרות הפצצות זעזעו את המנהרות. אם מנהרה נהרסה קריסתה הביאה להמון הרוגים ופצועים.

לעיתים נאלצו לצאת מהמנהרה הקורסת והיו נשבים על ידי החיילים לעיתים לא היה לאן לברוח כיוון שהמנהרה נסתתמה והם מתו מחנק.

אובדן תחושה של המרחב והחושים

בשל השהייה הארוכה במנהרות הן איבדו את התחושה של יום לילה הם לא יכלו לסבול אל או היום.

היה כל כך חשוך למטה וגם בגלל ששכבו תקופה ארוכה על הרצפה הם איבדו את התחושה של הרגליים ולא יכול לעמוד. הם איבדו את התחושה של הזמן .

תעמולה

כאשר הגיעה הדוויזיה 25 של האמריקאים הם הקימו שתי צוותים כדי לצלם את אנשי הגרילה בפעולה לצורך תעמולה .

בסיום המתקפה האמריקאית צוות הצילום יצא בעקבות אנשי הגרילה ותיעדו את הלחימה שלהם נגד האמריקאים .

כאשר החיילים שרפו או מטוסים הפציצו כפרים הצלמים היו יוצאים לצלם את הכפר השרוף ואת אנשי הכפר המתים

פרסומים אלו של צילומי הזוועות שביצעו האמריקאים לאכלוסיה בהפצצות ללא הבחנה של האמריקאים, מצאו את דרכם לסוכנויות בעולם ולעיתונים הרבים הזרים ששהו בוויטנאם ושכיסו את המלחמה .

מטרה נוספת הייתה להראות את הזוועות לאכלוסיה הוואיטנמית לכדי לגייס אותה למלחמה נגד האמריקאים .

פעם אחד יצא צוות הצלמים וראה ילדיה מרוסקת שכל חלקי גופה מפוזרים , והייתה התלבטות קשה האם לצלם את הזוועה של חלקי ילדה המפוזרים בשטח לצורך תעמולה , לבסוף החליטו שיש להם מספיק צילומי זוועה מבלי לחלל את קדושת גופה של הילדה . הם אספו את חלקי גופתה של הילדה וקברו אותם.

טיפול בפצועים

בעיית טיפול בפצועים הייתה אתגר לא פשוט .הייתה בעיה לשאת את הפצוע בתוך התעלה הפתוחה עד שהגיעו לפתח המנהרה, והכניס אותה דרך המנהרה הצרה . לרוב גם מי שנשא את הפצוע גם היה פצוע . ולא היה פשוט להעבירו לחדר עזרה ראשונה או לחדר הניתוח .

אבל גם לא היה ניתן להשאירו אותו בתוך המנהרה לאחר הטיפול הראשוני והיו צריכים להעביר אותו למקום אחר להתאוששות.

האחיות שעבדו בחר עזרה ראשונה נשאו בשני תפקידים הם היו לוחמו שנשאו נשק ,והשתתפו במארבים לחיילם , או אם הותקפה המנהרה , או שסייעו בהכנת מלכודות לחיילים . כשהסכנה חלפה הם היו אחיות שסייעו לרופאים בניתוחים או בטיפולים בפצועים.

אם חדר הניתוח היה מופצץ היו נושאים את הפצועים על הגב ומעבירים אותו לחדר אחר

באחת ההפצצות של האמריקאים מתוך 100 לוחמים שרדו תריסר.

חדר ניתוח ותרופות

הם השיגו תרופות מהבסיסים האמריקאים או קנו בשוק השחור

היה להם קשר עם העיר סייגון . הם שיחדו פקידים וכך השיגו תרופות

הם טיפלו בפצועים במגוון דרכים לו דווקא ניתוחיות כמו אוקנפקטורה או צמחי מרפא הם השתמשו בצמחים סינים כדי לעצור דימום בניתוח, הם השתמשו בכל מיני המצאות יצירתיים כדי לעשות אינפוזייה כמו משאבה של אופניים וכמה בקבוקים ריקים שאחסנו בהם את הדם.

החדרת הדם לעורקי הפצוע נעשתה על ידי משאבת אופניים .לא היה להם חומר הרדמה חוץ מאתר .ניתוחים נעשו ללא הרדמה, החיתוך של הגדם בהיעדר משור כירורגי סטרילי נעשה בפלייר .

חתיכה אחר חתיכה נכרת העצם כשהפצוע ללא הרדמה

צוות בידור

הם העבירו את הזמן בכתיבה לאור נרות למרות שידעו שהם לא יזכו לקרוא אותם כי הם ייהרגו בקרבות .

הם חיו מיום ליום, כל יום שחלף מבלי שנהרגו היה יום שמח .

הם היו צריכים להעלות את מצב הרוח. כי המוות שלט בכל מקום הם לא ידעו אם ישרדו עד למחרת ולכן הם ארגנו צוותי שירה ותיאטרון

ריקוד ודרמה היו אמצעים למרות שנראו גרוטסקים אבל היה חיוניים לשמור על חיות ועל תיקווה

כאשר לוחמים חזרו מהקרב הם ביקשו מהנשים לרקוד ולשיר עבורם.

בסיום השירה הם הלוחמים היו מחבקים את הנשים ובוכים ונהגו לומר אנו לא יודעים אם נזכה לראות אתכם שוב

הנשים כדי לעודד אותם היו משכנעות אותם ואומרות אל תדאגו אתם תחיו , מאוחר יותר כאשר שמעו על קרב יריות הן ידעו שאת הלוחמים ששרו אתמול אינם בחיים .

לשירה והדרמה בין הקרבות היה ערך מאד חשוב עבור הלוחמים שידעו שיש להם עבור מה לחיות ולהילחם.

נשים אחיות ולוחמות

הנשים מלבד כצוות בידור הם גם היו לוחמות הםחפרו מנהרות חפרו מלכודות מוות, הם תפרו ותיקנו את בגדי הלוחמים. הם כונו החיילים בשדה האומנות. הנשים נשאו בשני תפקידים לוחמות ומנגנות

הם לא שרו כדי לבדר את הלוחמים הם שרו כדי להרחיק את הפצצות מהם. הם נהגו לומר שקול המוזיקה מכסה על רעש הפצצות , אחת הלוחמות הייתה אמנית וציירה תמונות של לוחמי אמריקאים בתנוחות קרב שונות . היא הייתה רצתה שהלוחם האמריקאי ידע שיש גם צד אחר לוויטנאמי שהוא לא מכיר. והלוחמת יצאה בלילה והצמידה את התמונה על עמוד באחד מהצמתים הראשיים , וטנק אמריקאי ראה את התמונה של חייל אמריקאי בתנוחת קרב הוא עצר את הטנק ולקח את התמונה .

נישואין וילודה

זוגות נשואים- כשהאישה נכנסה להריון ובטנה טפחה ולא יכלה להיכנס למנהרה , אבל עדיין היה עליה להילחם שאם לא כן ,היה כל סיכוי שהיא תמות . במנהרה לא ידעו איך ליילד את האישה לא היה אור, ולא אמצעים סניטרים .לעיתים הלידה הייתה בעיצומה של הפצצה ,וגם לא היו מכשירים רפואיים לעזור לה בלידה. אין אש מלבד אורו של הפנס. אין כלים, המיילד עשה את ככל יכולתו

הם ארגנו לה מקום שתוכל להיות עם תינוקה, והאוכל לתינוק היה אורז עם מי ממותקים וקצת תה

תינוק שנולד הועבר למקום אחר כדי שהבכי שלו לא יסגיר את המנהרה

את הפצצות שלא התפוצצו נטרלו ואת הברזל הם מכרו עבור אוכל. את החומר הנפץ לקחו מהפצצות נפל ועשו מזה רימונים ומוקשים , מרעומים- הם נלחמו באמריקה בנשק שלהם .

מחשש להתגלות ,במנהרות התנהלו החיים ללא מילים רק בשפת הסימנים, הלכו מבלי להשאיר עקבות ,בישול ללא עשן, דיבור ללא קול .

רק אנשי הגרילה ידעו איפה פתחי המנהרות אנשי כפר שרצו להיכנס למנהרה שלא בפתח שהם חפרו הם היו צריכים לקחת מדריך מאנשי הגרילה שיראה להם את פתח המנהרה .

למה רואים רוב נשים לוחמות בקוצ'י הסיבה שאחרי שקבעו את קו הרוחב 17 ואפשרו מעבר מצפון לדרום והפוך הרבה גברים עברו לצפון. הגברים נהרגו בצפון , ונשארו ילדים בדרום שהפכו לאנשי גרילה ורוב נשי בדרום

כל יציאה של מנהרה הייתה בגובה אחר, כדי שאם חלק אחד ייהרס עדיין אפשר יהיה לצאת מהמנהרה בפתח אחר

כדי שחרקים ולא יכנסו מרחו על קירות הפתח שמן מנועים. ולמרות זאת נכנסו נחשים עקרבים ורמשים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה זרקו פצצות לתוך מלכודות הפונג'י וגדרו אותם כדי שילדים לא יגעו בפצצות ,עדיין המקומות שרוססו במלחמה אסור לגור שם. היו נסיונות להעביר את האדמה למקום אחר אבל לא בכל מקום זה עבד. מאוחר יותר גילו שמנגרובים יכולים לגדול במקום מזוהם ,ולפני כמה שניO שתלו מנגרובים במקומות שרוססו ליד הנהרות . הסחף שנע לכיוון הים הוליך איתו את האדמה המזוהמת לים ובמקום זה האזור התחיל להשתקם .בשאר המקומות ששם אין לסחף איפה לנוע עדיין חלקים גדולים של היבשה מזוהמים.

מנהרות קוצ'י הפכו עם בוא התיירים לאתר תיירותי מאד מבוקש ,ואין תייר שפוסח על הביקור באתר.

לאחר המלחמה הורחבה חלק זעום מהמנהרה כדי לאפשר לתייר להיכנס למנהרה .

החיים הבלתי נתפשים בתוך המנהרות וגודל ההקרבה

, מעידים שאם יש רצון לא ניתן לשבור את רוח האדם.

הכותב – מרום איתמר – .M.A מומחה לוייטנאם , מחבר הספר- ” וייטנאם מדיכוי לקדמה 1946-1975 ומ- 1995 " ומנהל אתר http://tour4less.co.i