וייטנאם- מלחמת וייטנאם ומשבר הפליטים

מלחמת וייטנאם משבר הפליטים

29  באפריל 1975 יצאה הצהרה נשיאותית של הנשיא פורד :

" במהלך השבוע האחרון הוריתי לצמצם את כוח האדם האמריקאי בשליחות ארצות הברית בסייגון לרמות שניתן לפנות במהירות בזמן חירום, תוך אפשרות לאפשרות המשימה להמשיך ולמלא את חובותיה ".

המצב בסייגון היה בכי רע ,במהלך היום שדה התעופה בסייגון כרע תחת שיגור רקטות מתמשכות כמו גם ירי ארטילרי ונסגר למעשה. המצב הצבאי באזור הידרדר במהירות.

 ב- 29 באפריל 1975 הורחקו מאזור סייגון כ -1,000 אנשי ארה"ב ו -5,500 וייטנאמים. המבצע של 16 שעות בוצע עם צי של 81 מסוקים שטסו מספינות הצי האמריקאי שהפליגו מול חופי הרפובליקה של וייטנאם.

כאשר חיילים צפון -וייטנאמים קומוניסטים החלו להסתער על  בירת סייגון, של דרום וייטנאם , הורו ארצות הברית לפנות מיידית את כוח אדם האמריקאי וכמה אלפי פקידים צבאיים ודיפלומטיים. מצלמות חדשות הטלוויזיה שידרו תמונות מחרידות של מעלית האוויר הכאוטית, כולל המוני אזרחים דרום -וייטנאמיים מיואשים שמסתערים על שערי השגרירות האמריקאית בסייגון, שבקרוב מאד תישא  את שם הו צ'י מין העיר על ידי הקומוניסטים הכובשים.

נפילתו המהירה של סייגון ב -1975 סימנה את סיומה של ההתערבות הצבאית הכושלת של אמריקה בדרום מזרח אסיה, אך היא רק סימנה את תחילתו של מה שיהפוך לאחד ממשברי הפליטים הגדולים והארוכים בהיסטוריה.

במהלך שני העשורים הבאים – מ -1975 עד 1995 – נמלטו יותר משלושה מיליון בני אדם מווייטנאם, לאוס וקמבודיה. אין ספור אלפים מתו בים, קורבנות של פיראטים או סירות צפופות ומאולתרות. בני המזל הגיעו למחנות פליטים בתאילנד, מלזיה או הפיליפינים, ולבסוף התגוררו יותר מ -2.5 מיליון פליטים ברחבי העולם, כולל יותר ממיליון בארצות הברית.

"'חינוך מחדש "

בחודשים שלאחר נפילת סיגון אישר נשיא ארה"ב ג'רלד פורד והקונגרס פינוי והתיישבות מחדש בארצות הברית של כ -140,000 פליטים מדרום וייטנאם וקמבודיה. אבל היו עוד מאות אלפים נוספים, כולל אנשי צבא דרום וייטנאם לשעבר ובני משפחותיהם, שהתמודדו עם עינויים ותגמול מצד הצפון וייטנאמים השולטים.

"מראה די נפוץ בסוף המלחמה היה לראות חיילים דרום וייטנאמים שורפים את מדיהם, מוודאים שאין להם כל קשר לצבא".

אנשי רוח דרום וייטנאמיים ואויבים פוטנציאליים אחרים של המהפכה נעצרו ונשלחו למחנות "חינוך מחדש", שהיו באמת מחנות עבודות כפייה שנועדו לשבור את רצונם של הדרום וייטנאמים  ולחנך אותם באידיאולוגיות קומוניסטיות. רבים מתושבי סייגון, בירת דרום וייטנאם לשעבר, נאלצו לעבור לכפר כדי לעבוד בחוות קולקטיביות.

 בקמבודיה השכנה תפס החמר רוז 'את השלטון והחל במסע אכזרי של מאסר והוצאות להורג המונית של אויביו.

" אנשי הסירות "

'אנשי הסירה'  ברחו מוייטנאם דרך ים סין הדרומי, מעטים נחלצו ים על ידי רופאים מתנדבים  של רופאי העולם בשנת 1982.

ככל שהמצב הפוליטי והכלכלי התדרדר  בווייטנאם, לאוס וקמבודיה, זרם הפליטים הנמלט מהאזור הפך למבול. משפחות נואשות ארזו את חפציהם במזוודה אחת ונמלטו מבתיהם "בכל אמצעי זמין",

חלקם ערכו מסעות ביערות דרך לאוס ולתאילנד, אבל בעיקר הם ברחו דרך הואקיינוס ​​למקומות כמו סינגפור והונג קונג".  לעתים קרובות הם הותקפו על ידי שודדי ים מלזים ותאילנדים שאנסו את הנשים וגנבו להם את כל זהב או כסף שהיה ברשותם..

"אנשי הסירה" הללו, כפי שנודעו הפליטים, לא התקבלו בברכה ואף לא הוכרו כפליטים על ידי רוב מדינות האזור. אף אחת מהמדינות בדרום מזרח אסיה לא חתמה על אמנת הפליטים של האו"ם, וחלקן היו עוינות בגלוי לעשרות אלפי וייטנאמים וקמבודים, שאיימו להציף את משאביהם המוגבלים.

בשנת 1979.כאשר יותר מ -50,000 פליטים הגיעו בסירה מדי חודש, מדינות כמו מלזיה וסינגפור החלו לדחוף פיזית סירות מלאות בפליטים בחזרה לים.

מאז 1975, סוכנות הפליטים של האו"ם סייעה ביישוב מחדש של כ -240,000 פליטים וייטנאמים ממלזיה למדינות שלישיות, בעוד שכ -9,000 אחרים בחרו לחזור לויאטנם.

ההערכה היא שבין 25,000 ל -50,000 אנשי סירה נספו בים, הם היו בים במשך ימים כמעט ללא אוכל או מים, והרבה מהנשים והילדים לא יכלו לשחות.

חיים במחנות פליטים

כמה פליטים וייטנאמים, חזרו לווייטנאם במסגרת תכנית החזרה מרצון. שאורגנה על ידי משרד הנציב העליון של האו"ם לפליטים.

לאחר ועידת חירום של האו"ם ב -1979 לטיפול במשבר הפליטים, נחתמו הסכמים ליישוב  בטוח מחדש של הפליטים במקומות כמו מלזיה, הפיליפינים ואינדונזיה ופרוטוקולים יושמו להאיץ את יישוב הפליטים במדינות כמו ארצות הברית, אוסטרליה, צרפת וקנדה.

 מיולי 1979 עד יולי 1982, יותר מ -620,000 פליטים יושבו לצמיתות ביותר מ -20 מדינות, אך המשפחות בילו לעתים קרובות שנים בהמתנה במחנות פליטים.

מחנה הפליטים פולאו בידונג במלזיה היה אופייני לתנאים בהם מתמודדים פליטים רבים. שטח המחנה, המשתרע על פני קילומטר אחד בלבד, נועד לאכלס 4,500 איש, אך התרחב ל -40,000 תושבים ביוני 1979, מה שהופך אותו למקום המאוכלס ביותר בעולם. ארגוני צדקה וארגונים לא ממשלתיים ניהלו משלוחי לבוש וצעצועים עבור הפליטים, אך תנאים צפופים ותברואה לקויה היו אתגרים מתמידים.

רוב הפליטים נשארו במחנות חודשים ואף שנים לפני שהם אמורים להתגורר מחדש. כשהתקרב היום לעזוב את חייהם החדשים, ניתנו  להם שיעורי אנגלית והכרות עם כמה ממנהגי בתיהם החדשים. חלק מהמחנות הללו פעלו לשרת זרם רציף של פליטים לאורך שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים.

חלק מהמחנות בפיליפינים לא נסגרו עד תחילת שנות האלפיים, מה שאומר כי דורות רבים נולדו בתוך מחנות פליטים.

למשל, רק בשנת 2005, האחרונים מתוך 250 אלף "אנשי הסירה" המתועדים שהגיעו למלזיה מווייטנאם לבסוף יושבו מחדש  כ -30 שנה לאחר נפילת סייגון.

קליטה של ​​פליטים בארה"ב

פליטים מדרום מזרח אסיה התיישבו בארצות הברית בגלים. הגל הראשון הגיע בשנת 1975 כחלק מ -140 אלף המפונים הראשונים של הנשיא פורד. אותם פליטים, שרובם התחנכו ודיברו קצת אנגלית, קיבלו קבלת פנים חמה מצד ציבור אמריקאי  שהיה להוט להיפטר מאשמתו ביציאה הפתאומית של הצבא האמריקני  מדרום וייטנאם.

גל הפליטים השני, שהחל להגיע לארצות הברית בשנת 1978, קיבל קבלת פנים קרה יותר. אלה היו מה שנקרא "אנשי סירה", בדרך כלל עניים יותר ומשכילים פחות עם מספר גדול של רווקים. בגלל הטראומה שסבלו בבריחה ממולדת שסועת מלחמה ומלחמת השרידות בים והשהייה במחנות פליטים, לרבים מהפליטים מהגל השני התקשו להסתגל לחיים באמריקה. בנוסף החמיר המצב, כאשר התמיכה של הציבור האמריקאי בפליטים פחתה בשנת 1978 כשהכלכלה האמריקנית  שקעה במיתון.

רוב האמריקאים לא רצו את הוייטנאמים באמריקה , הפליטים היו תזכורת בולטת למלחמה אבודה ונתפשו כנטל כלכלי. הוייטנאמים נתקלו באקלים מסביר פנים.

בשנים 1979 עד 1999 הגיעו 500,000 פליטים נוספים כחלק מתוכנית היציאה המסודרת של האו"ם, מה שאפשר לפליטים להגר ישירות מווייטנאם לארצות הברית. רבים מפליטים אלה בילו שנים כאסירים פוליטיים ובמחנות חינוך מחדש, החוויות הטראומטיות שניסו לשים מאחוריהם עלו מחדש כשהחלו מחדש את חייהם בארץ העוינת לפעמים.

אלה שנולדו בארה"ב, חווית הפליטים של הוריהם עדיין עיצבה את חייהם, הם למדו  ב -16 בתי ספר שונים עד גיל 12. מעולם לא התיישבו באמת. עדיין נשאו  עוני, דור שני שעובר מדור לדור בהיסטוריה של הפליטים

פליטים וייטנאמים שנמלטו מנפילת דרום וייטנאם עמדו בפני פרדוקס. אותה אמריקה שפגעה בהם ובשל הרגשת אשמה קיבלה אותם רק בחוסר רצון, אבל ציפתה, ותגמלה, הבעות תודה על הצלתם.

בינתיים, מעמדם כפליטים – בניגוד למהגרים אחרים – השפיע רבות על זהותם התרבותית.

תופעת הלאומיות של הפליטים בקרב האמריקאים הוייטנאמים בדרום קליפורניה, התבטאה בחיים בנוסטלגיה למשטר הישן, ובהרחבה, לטענתם למדינה ממלכתית אבודה. לאומיות הפליטים שלהם היא פחות סירוב להיטמע מאשר דרך להפוך, בעצם, לקבוצה מובחנת של אמריקאים פליטים.

 הגורמים שעודדו אותם לאמץ זהות זו. חורג מעבר לנרטיב ההצלה המוכר כדי לתאר את הקשר האינטימי אך שנוי במחלוקת שיש לאמריקאים הווייטנאמים האלה עם מולדתם המאומצת.  מצוקתם בהקשר של המלחמה הקרה, תקופה שבה האמריקאים ביקשו לכפר על הבטחות בעלמא, אך גם ראו את עצמם כמקלט לאנשים מכל מקום הנמלטים מהקומוניזם.

בשנת 1975, דרום וייטנאם נפלה בידי הקומוניזם, מה שסימן סיום מדהים למלחמת וייטנאם. אף שבעלת בריתה לשעבר של ארצות הברית נעלמה ממפת העולם, זיכרונה של וייטנאם, המשיך להתקיים עבור הפליטים בעלי זיקה חזקה למדינת הרפאים הזו מאותתת יותר מאשר דוגמה לאסטרטגיה צבאית אמריקאית פגומה, אלא לאלגוריה של כוח גדולה יותר, המספקת כיסוי לאבידות הקיסרות האמריקאיות תוך ציון חוסר יכולתם של המדינות הווייטנאמיות (והדרום) והמושבות האחרות להפוך לנתינים ליברליים עצמאיים ומודרניים.

העולם לא היה מוכן למשבר הפליטים בהיקף גדול שאחרי סיומה הפתאומי של מלחמת וייטנאם. המשבר אילץ את האו"ם ומדינות החברות כמו ארצות הברית להגדיר בבירור מי מתאים להיות פליט ולערוך מדיניות ונהלים למתן מקלט לאנשים הנמלטים מאלימות ודיכוי.

אבל ההרגשה היא שהלקחים האמיתיים של וייטנאם מעולם לא נלמדו במלואם.

ארצות הברית לא הביאה בחשבון, שכל ההתערבויות שלה ומדיניות החוץ שלה, מדיניות שתוצאתה תהיה פליטים ועקירת אנשים מבתיהם .

כל סוג של מלחמה יוביל לכך. ומדינות צריכות  להיות מוכנים להתמודד עם המשבר ההומניטרי שיבוא בהכרח אחר החלטה מדינית-צבאית .

הכותב – מרום איתמר – .M.A  מומחה לוייטנאם , מחבר הספר- ” וייטנאם מדיכוי לקדמה  1946-1975 ומ- 1995 "   ומנהל אתר       http://tour4less.co.il

מדריך טיול לוייטנאם