וייטנאם מאפייני מדינה  חלק ד

מימון

הבנק הממלכתי של וייטנאם, הבנק המרכזי, מנפיק את המטבע הלאומי, הדונג, ומפקח על מערכת הבנקאות במדינה. הבנק הממלכתי של וייטנאם, שהיה ידוע עד 1975 כבנק הלאומי של וייטנאם בצפון, תפקד בעבר כמונופול ממשלתי במגזר הבנקאי. אולם עם הרפורמות הכלכליות בסוף שנות השמונים, הממשלה הכירה בכך שמבנה זה אינו מספיק כדי למשוך סחר חוץ והשקעות נחוצים ביותר.

 כתוצאה מכך, בסדרה של שינויים מערכתיים בין השנים 1988–1991, נוצרו ארבעה בנקים מסחריים ממשלתיים ממוסדות קיימים, והוקמו כמה בנקים של מיזמים משותפים. ככל שההשקעה הבינלאומית גדלה בהדרגה בשנות התשעים, בנקים מסחריים זרים הורשו להקים סניפים בווייטנאם.

בשנת 2004 סניפים של בנקים זרים ושותפים משותפים הורשו להצטרף לאיגוד בנק וייטנאם, וכעבור שנתיים, בנקים זרים הורשו להציע מגוון רחב של שירותים בנקאיים.

סַחַר

שני חלקי וייטנאם חוו גירעונות סחר במהלך המלחמה, והגירעונות נמשכו לאחר האיחוד מחדש. אמברגו סחר שהטילה ארצות הברית החמיר את הבעיות של יעילות נמוכה ובקרת איכות ירודה שפגעה ביצוא. בעשור הראשון לאחר האיחוד ערך היצוא היה רק ​​שליש מערך הייבוא. ברית המועצות והמדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה הפכו להיות שותפות המסחר החשובות ביותר בווייטנאם.

המהלך של וייטנאם להרחיב את יחסי הסחר כחלק מתוכנית הרפורמות הכלכלית הגדולה יותר קיבל דחיפות נוספת בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים עם התפרקות ברית המועצות וגסיסת הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה.

מכיוון שהסחר עם אזורים אלה הצטמצם בצורה דרסטית, וייטנאם העבירה את אוריינטציה רבה יותר לעבר אסיה, והתקבלה להתאחדות הלאומים בדרום מזרח אסיה (ASEAN) בשנת 1995. זמן קצר לאחר מכן, סינגפור, יחד עם יפן וסין, התגלתה כדו-כיוונית העיקרית של וייטנאם. שותפות סחר. דרום קוריאה וטייוואן הפכו גם לספקיות יבוא משמעותיות. מדינות שאינן אסיה התגלו בצורה בולטת יותר כמקבלות הייצוא הווייטנאמי.

ארצות הברית עלתה במהירות כיעד היצוא העיקרי של וייטנאם, לאחר הסכם סחר בין שתי המדינות בשנת 2001. מקבלי סחורות וייטנאמיים לא-אסייתיים חשובים אחרים כללו את אוסטרליה, גרמניה וצרפת.

צעדי הרפורמה האגרסיביים של וייטנאם הגדילו את הייצוא וצמצמו את הגירעון בסחר במידה ניכרת. עם זאת, תיעוש מהיר המונע מהשקעות ישירות זרות גרם לגירעון להתחיל לגדול מחדש. בשנת 2001 המדינה פתחה את שווקי המדינה למתחרות זרות, ובינואר 2007 הצטרפה לארגון הסחר העולמי (WTO). למרות שהממשלה שומרת על מגבלות מסוימות על מטבע החוץ ומקיימת איסורים, מכסות ותוספות שונות, למאמציה לליברליזציה בשווקים שלה הייתה השפעה חיובית באופן גורף על כלכלת המדינה.

מכונות, מוצרי נפט, ברזל, פלדה, בגדים ועור מהווים את עיקר היבוא של וייטנאם. מרבית המוצרים הללו מתדלקים את המגזר התעשייתי המתרחב במדינה. רוב הכנסות הייצוא של וייטנאם נוצרות על ידי נפט גולמי, בגדים, הנעלה ופירות ים, ומוצרים אלקטרוניים הם בעלי חשיבות הולכת וגוברת. הקפה, שהיה פעם המחולל העיקרי בהכנסות היצוא בווייטנאם, החל להתאושש לאחר ירידת מחירים מזיקה בסוף המאה ה -20.

שירותים

לשעבר תחום מוזנח בתכנון מרכזי, השירותים החלו להתפתח בסוף המאה ה -20. מאז תחילת שנות התשעים תרומת השירותים לתוצר עלתה על זו של החקלאות והתאימה או עלתה על זו של התעשייה.

בתחילת המאה ה -21, השירותים היוו בערך רבע מכלל התעסוקה. מוקד המגזר היה עיבוד והרכבה; מחקר ועיצוב מדעי, שיווק ומחקר שוק, פיננסים וטלקומוניקציה היו עדיין בחיתוליהם אך הולכים וגדלים. למרות שמאות אלפי משרות שירות התווספו לשוק התעסוקה של וייטנאם בשנת 2006, הצמיחה המגזרית המשיכה להיות בפיגור הביקוש, מהווה איום לפיתוח כלכלי רחב יותר.

לחץ מהסכם הסחר הבילטרלי בין ארה"ב לווייטנאם ומ- WTO הביא לליברליזציה של הכללים המסדירים השתתפות זרה בבנקאות, בטלקומוניקציה ובביטוח שצפויים להאיץ את צמיחת תחום השירות. התיירות נעשתה חשובה יותר ויותר.

עבודה ומיסוי

בתחילת המאה ה -21 נשים היוו כמחצית מכוח העבודה הפעיל, ומיעוטים אתניים מההרים היו בסיכון גבוה יותר מווייטנאם השפלה להיות מובטלים או עובדים בחקלאות וייעור. הסינים האתניים, למרות הרדיפה והיציאה בסוף שנות השבעים, עשו מיצוי ליברליזציה של רפורמות ומגעים עם הפזורה הסינית בכדי להחזיר תפקיד חשוב בעסקים, מסחר ומסחר.

הממשלה מונעת על ידי זהותה הסוציאליסטית להיות קפדנית יותר מרוב המדינות המתפתחות באכיפת זכויות העובדים. באחד המקרים המהוללים גזרה הממשלה בשנת 1997 שישה חודשי מאסר בפועל על מנהל הקומה הזרה של קבלן זר של תאגיד רב לאומי על העובדה שהכריח עובדים להריץ הקפות אם הם לא נועלים נעלי רגולציה. באירועים דומים רבים, במיוחד בהשתתפות חברות בבעלות זרה, איגודי עובדים גילו נחישות מאופקת אך אמיתית להגן על האינטרסים של העובדים.

 

זכויות העובדים אינן מתרחבות גם בארגון איגודי עובדים עצמאיים. הקונפדרציה הכללית של וייטנאם לעבודה (VGCL) היא האיגוד המקצועי הלאומי היחיד, וכל האיגודים חייבים להיות קשורים אליו. הקונפדרציה היא מרכיב של חזית מולדת מולדת בווייטנאם, קואליציה של מפלגה קומוניסטית, והיא בשליטתה הנחרצת של המפלגה.

 נשיא ה- VGCL הוא בדרך כלל חבר בוועדה המרכזית של המפלגה. איגודים רשאים ללחוץ על הממשלה לאכוף חוקים ותקנות וכן לארגן שביתות, אם כי במסגרת גבולות חוקיים מחמירים. אולם פעולה ישירה של עובדים והקמת איגודים אלטרנטיביים אסורה.

גל של תסיסת עובדים בשנת 2006 היה במידה רבה מחאה נגד כישלון השכר הבסיסי בעמידה ביוקר המחיה הרקיע שחקים, במיוחד בהו צ'י מין סיטי.

 

אזרחי וייטנאם וזרים תושבים כפופים למיסוי פרוגרסיבי, ואילו זרים תושבי מיסים בשיעור קבוע על הכנסות שהרוויחו בווייטנאם. חוק מס הכנסה של חברות שאומץ בשנת 2003 הוריד את שיעור המס הרגיל לכל הגופים המשפטיים, כולל חברות המושקעות זרות.

 חוק אחר מאפשר להעניק שיעורי העדפה נמוכים ומוגבלים בזמן כתמריצים להשקעה בפרויקטים מסוימים, במיוחד אלה הקשורים לטכנולוגיה עילית. בנוסף, ישנם מיסי מכירה מיוחדים – חלקם גבוהים למדי – על מוצרים ופעילויות שונות, כגון טבק, אלכוהול, קלפי משחק, מכוניות, בנזין, מזגנים מסוימים, שירותי עיסוי ובתי קזינו.

מס ערך מוסף (מע"מ) הונהג בשנת 1999. מכסי היבוא והיצוא החלו לרדת בשנת 2006 בכדי לעמוד בדרישות הסכם אזור הסחר החופשי ASEAN וחברות ב- WTO.

 

תחבורה ותקשורת

הטופוגרפיה של וייטנאם מקשה על התחבורה היבשתית בין הצפון לדרום, כאשר התנועה מוגבלת למסדרון החוף הצר. האנוי והו צ'י מין סיטי מחוברים באמצעות רכבת וכביש מהיר דרך מעבר זה. שתי מסילות רכבת מחברות את צפון וייטנאם לדרום סין; מסלול אחד מוביל למחוז יונאן, והשני מסתיים באזור האוטונומי של גואנגשי. בניית קו חדש בין ין ויאן, ליד האנוי, לנמל קאי לאן בצפון וייטנאם החלה בשנת 2004.

רשת הדרכים של וייטנאם ענפה וצומחת. השקעות כבדות ממשלתיות בבניית כבישים מהירים ובשדרוגים, במיוחד מאז סוף שנות התשעים, אפשרו לאורך הכבישים הכולל במדינה לגדול במהירות – כמעט במחצית בין השנים 1999-2004.

 אולם הרחבה זו באה במקצת על חשבון תחזוקת הכבישים, אשר הציב אתגר רב שנתי בפני ממשלת וייטנאם. כמחצית מכבישי המדינה נותרים סלולים, ורבים סלולים זקוקים לתיקון.

בשני אזורי הדלתא הגדולים, בהם מרוכזת מרבית האוכלוסייה, רשת עצומה של נהרות ותעלות ניתנות לניווט היא חלק בלתי נפרד מהתחבורה המקומית. נתיבי מים אלה אינם נגישים בדרך כלל לספינות גדולות יותר ולמטענים שלהן, כמו גם נמלי הים הרבים המנקדים את חופי וייטנאם.

אוניות גדולות יותר פועלות דרך הנמלים הגדולים במדינה, הכוללים את האיפונג בצפון, את הו צ'י מין סיטי בדרום, ואת דה נאנג במרכז וייטנאם. יש עוד כמה יציאות טובות, כולל קאם ראן, נמל טבעי נהדר שפותח רבות על ידי האמריקנים במהלך המלחמה.

 בתחילת המאה ה -21, הממשלה חנכה תכנית לשיפור מערכת הנמלים הימיים על ידי שדרוג צי הספנות, שיפור הנמלים הקיימים והקמתם של חדשים (במיוחד מתקני ים עמוקים) ופיתוח נוסף של ענף בניית הספינות. מספר יציאות בדלתא של מקונג מתוכננות להרחבה כדי להכיל ספינות שייט. ההתקדמות בכל הפרויקטים הללו, לעומת זאת, הייתה איטית.

בהו צ'י מין העיר ובהאנוי יש שדות תעופה בינלאומיים. בנוסף, מספר ערים קטנות יותר מחוברות בנתיבי אוויר מקומיים. חברת התעופה הממשלתית, וייטנאם איירליינס, גדלה בהתמדה ובאופן מהותי מאז תחילת שנות ה -90, ומשרתת מטיילים מקומיים ובינלאומיים כאחד. בנוסף, החברה רכשה כמה מטוסים ארוכי טווח לטיפול בטיסות ישירות יותר לאירופה וצפון אמריקה.

 

רפורמות בשוק בשנות ה -80 וה -90 הביאו לצמיחה מעריכית בתחום הטלקומוניקציה בווייטנאם. בתחילת המאה ה -21 מספר הטלפונים המרכזיים לנפש היה מהגבוהים בדרום מזרח אסיה. שירותי אינטרנט וטלפונים סלולריים נקלטו רשמית בתשתית של וייטנאם בשנת 2002, כמה שנים לאחר הגעתם לארץ, והמנויים לשניהם כמעט הוכפלו בכל שנה מאז.

 

מסגרת חוקתית

החוקה הראשונה של הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם, שהתקבלה בשנת 1980, הקימה מועצת מדינה כנשיאות קולקטיבית ומועצת שרים. בשנת 1992 הוחלף מסמך זה על ידי חוקה שנייה, שבנוסף להחלפת מועצת המדינה בנשיא נבחר ובדרך אחרת לבצע רפורמה בממשל וייטנאם במבנה הפוליטי, נעשו  גם שינויים גדולים במדיניות החוץ ובדוקטרינה הכלכלית.

 במיוחד היא הדגישה את התפתחותם של כל המגזרים הכלכליים, אפשרה מיזמים פרטיים והעניקה למשקיעים זרים את הזכות לבעלות חוקית על הונם ונכסיהם תוך שהיא מבטיחה כי המדינה לא תלאים את רכושם.

 

אסיפה לאומית – בית אחד-  שנבחרה עממית, היא האורגן העליון של הממשלה. היא בוחרת את הנשיא, שהוא ראש המדינה, ואת סגן הנשיא, שמועמד על ידי הנשיא. הקבינט מורכב מראש הממשלה, שמועמד על ידי הנשיא ומאושר על ידי האסיפה הלאומית, וסגני ראשי ממשלה וראשי משרדי הממשלה וארגוני מדינה שונים, אשר נקראים על ידי ראש הממשלה ומאושרים על ידי האסיפה. הקבינט (שהחליף את מועצת השרים הקודמת) מתאם ומנהל את המשרדים וארגוני המדינה השונים של השלטון המרכזי ומפקח על הוועדות המנהליות ברמת השלטון המקומי.

 

בתחילה, האחריות המנהלית חולקה בקווים פונקציונליים צרים בין משרדים רבים; היו, למשל, משרדים כלכליים רבים העוסקים בחקלאות ותעשיית המזון, מוצרים ימיים, ייעור ושמירת מים. באמצע שנות השמונים אוחדו משרדים קטנים יותר כאלה כדי לייעל את המערכת. משרדים גדולים יותר נוטים להיות עצמאים יחסית, עם מכללות משלהם, מוסדות הכשרה ומתקני בריאות, חברה ותרבות.

 ישנן גם כמה ועדות מתחת לקבינט, כמו למשל הפיקוח הממלכתי. לשכת ראש הממשלה מפקחת על מספר מחלקות כלליות מתחת לרמת השרים ועל ועדות שהוקמו כדי לפקח על פרויקטים גדולים הכוללים יותר ממשרד אחד

הכותב – מרום איתמר – .M.A  מומחה לוייטנאם , מחבר הספר- ” וייטנאם מדיכוי לקדמה  1946-1975 ומ- 1995 "   ומנהל אתר       http://tour4less.co.il

מדריך טיול לוייטנאם

0
Would love your thoughts, please comment.x