הלוחם הוויטנאמי

בספרו של העיתונאי הצרפתי ז'אן לאטרגי משנת 1960, "הצנטוריונים" הוא מתאר את רוחם והתנהגותם של הלוחמים הוייטנאמים. הוא מתייחס, אמנם, למלחמתם נגד הצרפתים אך אין-ספק כי אפשר להקיש מתיאור זה גם על מלחמת-וייטנאם  (אגב, חלק גדול מהתיאורים כאן נוכל לראות בציורים בביקורנו בקומה השנייה של מוזיאון האמנות בהא-נוי ).

 

 הוא טוען כי מדובר ביצירת אדם מסוג חדש, בלתי-מוכר ובלתי-מובן למערביים, האדם "הוויטמנאמי".

 

למשל :"…הם יצרו טיפוס אנושי החוזר-ונשנה בלי-קץ ונוצק באותו דפוס. לדוגמה: מדי-שנה, בכל האוגדות של וויט-מין, בתום עונת-הגשמים- מקיימים התבוננות, התרכזות פנימית בצוות, בדיקה מצפונית של שנה שלמה. זה נמשך 15 יום אצל הוייאטים וביחידות מסוימות מוציאים לפעמים להורג עד 10% מהאנשים כיוון ששוב אינם הולמים את המתכונת. במשפטים אלה הנאשמים הם המאשימים את עצמם בפומבי והם תובעים את עונשם".

 

את התנהגותם הכללית של הוייטנאמים מתארים כהתנהגות של טרמיטים. כשם שאם הורסים חלק מקן טרמיטים, הוא תמיד חוזר ונבנה, כך הם חוזרים לעצמם.

 

ביום היו מעבדים את שדות-האורז ונלחמים. בלילה היו מארגנים וועדים, וועדי-משנה, אגודות של זקנים חלושים ושל נערים בני 12. האנשים הללו לא ישנו הרבה ולא אכלו הרבה. תמיד דומה היה שעוד מעט יכלו כוחותיהם ואף-על-פי-כן היה בהם האומץ להמשיך. האם לא התרשמתם כמוני ממראם הגופני- פנים סגפניות, עיניים פעורות,הילוך מרחף ודמום, בבגדיהם הגדולים ממידתם, הגזורים כדרך הסינים, דמויים כרוחות-רפאים .

 

לאורך כל הכבישים שהיו שיירותיהם עוברות בהם, חפרו אלפי גומות מתחת לעלי-הג'ונגל העבים. למשמע קול-אזעקה קל-שבקלים, כשהיו נגלים מטוס, היה הכול נעלם בן-רגע, מכוניות ואנשים כאחד ולא נותרה אלא הדרך הריקה. ….וכשאתה חושב על העבודה הזאת ! לאורך מאות ואלפי קילומטרים, ורק בידי "קולים" שלא היו בידיהם אלא אתים, מעדרים וגרזנים ולא היו יכולים לעבוד אלא בלילה. באותו זמן הצרפתים  מתרוצצים בבתי-זונות ובמחששות.

 

 כדי להחזיק מעמד היו הטיפוסים האלה זקוקים לכל כוחותיהם. היה עליהם לעמוד במסעי-הלילה, בקרבות קטלניים, במיעוט המזונות. ברגעי-המנוחה היו הופכים אותם לתלמידים. אז היו צריכים לחזור בלי-לאות על אותן סיסמאות פשטניות שצריכים היו להכניס לראשיהם האטומים . הם הקימו כל-מיני אגודות כדי לארגן את האוכלוסייה במסגרות… וחייבים היו לאמן מגויסים, לחייל את הקולים, לאסוף כסף. לאנשים האלה לא היה רגע לעצמם. שוב לא היו שייכים לעצמם.

 

נתאר את פעילותו של פעיל פוליטי- הוא מתגנב לכפר בלילה. במלונת-קש מוארת במנורת-שמן הוא מארגן פגישהאין הוא מוכר אלא בכינוי מחתרתי סתמי…חייו מסתוריים ומושכי-לב…אל האיכרים האלה, שמימיהם לא יצאו משדה-האורז שלהם, הוא מדבר על סין ועל בריה"מ, רומז כאילו הוא מגיע מארצות הרחוקות האלה וכולם מסתכלים עליו בהתפעלות, בפה פעור. קולו נעשה חם, שובה-לב. הוא משתמש במילים בעלות משמעות מאגית, שהוא עצמו משתכר מהן . 

האם יכול היה להיות סיכוי כלשהו כנגד דבקות כזאת ?

 

הכותב – מרום איתמר – .M.A  מומחה לוייטנאם , מחבר הספר- ” וייטנאם מדיכוי לקדמה  1946-1975 ומ- 1995 "   ומנהל אתר       http://tour4less.co.il

 

 



0
Would love your thoughts, please comment.x